​​בשמשי לא אחת כיו"ר ועדת חברה ותרבות, אימצתי את ההומור לעזר כנגדי (תוך שאני משתדלת מאוד שלא יבוא נגדי). עם השנים קלטתי שההומור הזה עוזר לי להסוות יפה את חוסר ההחלטיות שלי (כבת מזל מאזניים טיפוסית), ואפילו משתלט לי על אמירות נוקבות. למרות שלפעמים הוא התפרש אצל אנשים כסוג של ציניות ואמירה ביקורתית, אצלי ההומור באמת התבסס כהתבטאות תמימה וטובה מיסודה. כחלק מההתבגרות השתדלתי לא אחת להפריד כוחות ולשדר לאנשים מסוימים שאני יודעת להיות גם רצינית (למרות שלא כולם קנו את זה), אך מכיוון שמדובר על אינסטינקט עתיק-יומין לא יכולתי שלא לשלב אותו בעבודותיי. וכך בהרבה מקרים אני מוצאת עצמי מעצבת חדרים בצבעים נועזים ומתריסים, עם אביזרים משלימים שלא לוקחים את עצמם ברצינות יתרה, ומכינה פרויקטים קלילים עם הרבה קריצה וטוויסט עיצובי.
עבור הפרויקט הבא שאבתי השראה (אז ככה קוראים להעתקה בימינו?) מביקור במפעל של "בן אנד ג'ריז" בוורמונט, שם ראיתי גביע גלידה נמס שנראה כמו הדבר האמיתי. כשבדקתי באינטרנט גיליתי שמדובר בפריט אחד מיני רבים, רובם מכוונים לקהל הסטודנטים ומשמשים כשומר מקום. איך זה עובד אתם שואלים? ובכן, זה מאוד פשוט: מניחים את הפריט המבולגן – בקבוקון לק שפוך, גלידה מרוחה או ספל קפה שנשפך על הכיסא – ומבטיחים שהמקום יחכה לכם יפה כשתחזרו אליו. ההנחה הזו מתבססת על תאוריה ישנה נושנה משחר האנושות, שחזיתי בה במו עיני, עת עבדתי בעבודת סטודנטים שגרתית. והיא: הרבה אנשים לא מנקים אחריהם כשהם מסיימים לאכול או לשתות (דם כחול מישהו?) ומותירים אחריהם הרבה בלגן. התוצאה המהפכנית: עוד יותר אנשים לא דואגים לנקות זבל של אחרים ומעדיפים לעמוד או לשבת בחוסר נוחות, במקום לנקות את הבלגן וליצור סביבה אסתטית ונורמלית. ההמצאה הזו נשענת על תיאוריית ההתנהגות הזו והופכת אותה (או במקרה הנוכחי: שופכת אותה) לטובתנו.